יום שני, 3 באוגוסט 2015

מכתב לאשה אלמונית
יום הולדת לאסתי  6.6.14
                                       


ראיתי אותך לראשונה במחנה הקיץ
בעוספיה בתור לאומגה, כבר אז
ראיתי בחורה מקסימה
"נפשי נקשרה בנפשך"
מאז אבדו עיקבותיך, צרי נא קשר ונתחיל מחדש.

במשך השנים ראיתיך מס' פעמים
ובחברון, עיר האבות, בילינו מס' שעות
אך לצערי ובגלל קלות דעתי
שכחתי לבקש ממך את מס' הטלפון האישי.
תמונתך לא עוזבת את מוחי
צרי נא קשר ונצעד שלובים לשקיעה.

מאז אותה שבת ועד גיוס לצה"ל
הספקתי לראות אותך עוד מס' פעמים קבוע בכל שבוע
היית תמיד מקסימה
ותמיד חלמתי לבנות לך דבר מה, אולי ספינה....
אך לצערי לשוט בים, לא חלמת.
ובכך התפספסה לה הזדמנות שנייה.

אם את שומעת צרי נא קשר
יש לי שבת קצרה,
ולא אספיק להכין לך דבר מה.

והנה נקרה לנו הזדמנות חדשה
באולמי גילתון בת"א, ממש ליד החופה
ראיתי שאת מציצה אלי ואני הצצתי חזרה
חשבתי שאולי אחרי החופה אחליף איתך מילה
אך הרב לאו היה זריז וענייני והחופה
רק התחילה וכבר הסתיימה
ואת שוב נעלמת, כאלו לא קרה.

אנא צרי קשר, השארתי את המספר הטלפון באולם.

מכרתי קפה במסדרונות הגימנסיה
ואז בקצה המסדרון, ראיתי אותך
שוב זוהרת ומקסימה. מאוד רציתי לגשת
אליך ולתת לך נשיקה, אבל היית חלק
מההמולה. ניסיתי להציע לך שתייה חמה,
קפה עם חלב, אך סרבת.
סרבתי לקחת ממך את העודף,
בטענה שאנו כמו משפחה
אבל התעקשת שזה המצב
סבבת על עקביך וחזרת ללימודיך
חשבתי כמה את מקסימה,
איתך אני רוצה לשוב הביתה חזרה.

אנא צרי קשר , ממתין לך ללא תקנה.

בחדר לידה פגשתי אותך 4 פעמים
לא השמעת הגה ויצאו ילדים מקסימים
עם קצת תפרים ובלי חיסונים
חשבתי לעצמי איזה מוזר שדווקא כאן
אנו נפגשים 4 פעמים
מאוד רציתי להציע לך חברות , בזו הזדמנות.
אבל משהו בתוכי אמר
"זה לא הזמן ולא המקום"
החלטתי להתכונן לשעת כושר
צרי קשר בבקשה.

התחלתי לעבוד בחברה צעירה
קטנה ומשפחתית
מקום עבודה מקסים עם יחסי עבודה מצוינים.
השם קצת "שומרוני", אבל לא חילוני
יום אחד גם את הגעת
אחרי שעקבתי אחריך ראיתי שאת נכנסת
למחלקה הגראפית.
כל כך רציתי לדבר איתך,
להגיד לך שאני כאן ומחכה לך
מאז האומגה והסולם.

אבל את היית מאוד נחמדה
ומאוד עסוקה. ולא שמת לב שאני
במחלקה ממול בתעשייתי, המחלקה השכנה,
אני אורב לך יום יום, ביציאה.
אך תמיד מתברר שיצאת לפני לפגישה.

חולם לצאת איתך שלוב זרוע.

אנא צרי קשר
הסתכלי ימין ושמאל

אני בצד השני של המיטה.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

יום הזיכרון ה 8 לאבא היקר',זאב גריזים ז"ל 2.8.14 יז' באב תשע"ה





רעש גדול מהחצר, שריקות צעקות, אני פותח את האינטרסול ומציץ בין השלבים מהקומה ה-3 בשיכון צבא הקבע בת"א. למטה חבורת ילדים עם תיקי בריכה וכפכפים. אני פונה אחורה במהירות ,שומט את שלב האינטרסול שתלוי על בלימה ומתנדנד מצד לצד ורץ למרכז הבית. דרורית אני שואג כולם למטה , נוסעים לבריכה. אנו מדלגים במספר קפיצות בחדר המדרגות לחבורת הילדים המתחילים לצעוד לקו 35. התחנה מאחורי גבעת "בטיח" ליד עירוני ט'. אנו חבורה גדולה של כ 25 ילדים , חופש הגדול. האוטובוס מביא אותנו עד לתל השומר, מול ירפ"א (יחידת הרפואה של חיל האוויר). הבריכה ממוקמת בתוך הבסיס הצבאי. דרורית בודקת בהיסטריה את התיק מחשש ששכחנו את אישור הכניסה , נושמת לרווחה הכרטיס איתנו. שביל ארוך מפריד מהש"ג ועד הבריכה. לאורך השביל מימין נשמעות חבטות רמות של כדורי הטניס. חולפת מחשבה בראשי, אנחנו לא מכירים את מגרשי הטניס, אין לנו רקטות וגם אבא לא מתעניין, בבריכה אנו פוגשים חבורת ילדים גדולה, את רובם אנו מכירים, מהבריכה ומהנופשים הצבאיים. המשותף לכולנו ,אבות, קצינים בכירים בצבא. הכניסה לבריכה למשפחות אנשי הצבא בלבד. מהבריכה בוקע רעש של צהלת ילדים ונערים ומוזיקה ישראלית. הבריכה גדולה כ- 30 מטר אורכה והיא לא מקורה. המים קרים. סביב לבריכה דשאים ועליהם כסאות נוח מתקפלים עם בד רשת צבעוני. אנו אוספים מס' כסאות ומכנסים אותם לפינה להתארגנות .הכניסה למים בקפיצת ראש שהתאמנתי עליה עם אבא, בכל פעם שאני קופץ , ואבא בסביבה, הוא משפר לי את הסגנון. אבא מסרב בתוקף לקפוץ לבריכה, בקפיצת ראש, בכל פעם שאני מבקש, הוא מסביר לי שיש לו סדק בראש מתאונת הדרכים ליד פ"ת, מזמן מלחמת העצמאות ,אבל זה לסיפור בשנה הבאה. אחרי שעות של תחרויות בבריכה, משחקי כדור, "קטרים באים" עם עשרות ילדים לאורכה ולרוחבה של הבריכה, קפיצות ראש וסלטות מהמקפצה הקטנה והגדולה לסירוגין, אנו יוצאים מהבריכה. בצד המזרחי יש "שקם" קטן. לדרורית ולי תפריט קבוע שאנו קונים , לחמנייה עגולה, מחולקת לארבע עם נקניק, בקבוק טמפו עבה בצורה של גוף עגלגל, המשקה בצבע כתום ובטעם של אורנג'דה, וופלה ,"מצופה" . והכי חשוב זהו הפקק של הבקבוק, את הפקקים אנו שולחים לחברת טמפו בכל פעם שמצטברת לנו הכמות הדרושה- וזה קורה כפעם בשבוע, ומקבלים תמורתם מדבקות מצוירות להדבקה על קיר החדר המשותף לדרורית ולי. וחולמים.... וחולמים.... לזכות באופניים. שאולי מקבוצת הגיל של דרורית מ"נעורים", , זכה בשבוע שעבר בזוג ואנו אוספים במשנה מרץ. .אבא הצטרף אלינו ביום שישי לנסיעה לבריכה, בגד ים צהוב, מין בגד מגבת וגם חולצה תואמת צהובה. שאבא בא זו חוויה אחרת, הדגמתי לו את כל סגנונות השחייה שאני יודע, בפועל אני יותר משפריץ מים משוחה. אבא שוחה בריכות, בסגנון חזה, לאורכה של הבריכה אני נתלה לו על הגב , על הכתפיים ואנו שוחים יחד את כל הבריכה, אבא עושה קולות של משכטת. בשבוע שעבר חזרנו מהבריכה עם קרול הנהג של אבא, אבא היה בדיון במטכ"ל וקרול היה ,"מובטל" אז הוא הצטרף אלינו לבריכה והחזיר אותנו הביתה עם עוד שני ילדים מהשיכון שהצטרפו אלינו. השנה האישור כניסה לבריכה שחיכינו לו כל כך הקדים והגיע כבר במאי , בסה"כ עונה מאוד קצרה , חודשי הקיץ בלבד. כל השנה אנו מחכים לשני דברים, לקבלת אישור הכניסה החדש לבריכה, ולתאריכי הנופש. בכל שנה בקיץ יוצאים לנופש הצבאי בנעורים, למשך כ 10 ימים. בנוסף לנופשים קצרים, של סוף שבוע, בבית גולמיניץ , בחוף הירוק בנתניה ועוד... אני משתגע , מה קרה השנה , למה לא מגיעים התאריכים לנופש בנעורים. חלק מילדי השיכון כבר מזמן קיבלו וקבעו תאריכים, אני חייב ללחוץ על אבא שיבדוק, מה קרה? את דרורית אני שומע בטלפון מנסה לתאם תאריכים לנעורים. מאוד חשוב לה ששאולי ויגאל האופט החתיכים יהיו .. 


סוף סוף הגענו, שער העץ הגדול והרחב עם המסגרת השחורה מברזל ומימין כמו בכל שנה משרדי הקבלה עם שוטרים במדים, נעורים זה מקום נופש של המשטרה , בקיץ בשימוש הצבא. אבא עובר את הככר שבכניסה פונה ימינה לכוון המגורים ונעצר. בשנייה שהכרמל דוכס הצבאית נעצרת, אני מזנק החוצה לחפש עגלה. אני מת על העגלה , עגלה כזאת יש רק בנעורים , עגלה גדולה עם יצול כמו עגלת חציר וזו חוויה להסיע אותה וכמובן לנסוע בתוכה. אבא סיים וקיבלנו מפתחות לווילה הנמצאת במעלה השביל טבולה במשטחי הדשא האין סופיים, יצאנו מיד מהחדר והצטרפנו לחבורת הילדים שבנתיים המדריכים חילקו לפי קבוצות גיל. . המחשבה הנהדרת שמחכים לנו עשרה ימי כייף מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, אני מחכה לזה כל השנה, כל השאר לא מעניין. שלוש ארוחות ביום ועוד שתי תתי ארוחות במשך היום. בטח גם השנה בארוחות, אבא יבקש מדרורית וממני שלא נגזים באוכל שבסוף נקיא, , דרורית בהכחשה, היא אמרה לי שאני מפנטז וזה קרה לשנינו רק פעם אחת בלבד היא שכחה שזה קרה גם לפני שנתיים ושלוש. קיבלנו את התוכנית, וואו , וואו יש תוכנית מלאה מבוקר עד הלילה, ביום שני ורביעי יש בינגו, לדרורית ולי יש מזל אנחנו כל שנה מרווחים. בלילות , סרטים במסך הענק על הדשא, סרט לילדים ואחריו למבוגרים, ביום רביעי קומזיץ עם קבבים, בחמישי תחרות בבריכה. דרורית מציעה שביום ג' שיש חלון בבריכה , נלך לרכב על סוסים בחווה ליד נעורים.


אני לא מאמין , פשוט לא מאמין הגענו ליום ד' , הרגליים כבדות ,הראש מתקשה לחשוב, קשה לי לקבל שהנופש נגמר, חוזרים הביתה, מנסה לשכנע את אבא ואמא שנשאר לעוד תקופה. אבא מסביר לי בנחת שאין אפשרות, כולם עוזבים ותבואנה משפחות אחרות.. 


אני בוכה, קשה לי לקבל שזהו זה נגמר, אבא מציע שבשבוע הבא יש לו דיון בחוף הירוק והוא ייקח אותנו איתו, יש שם בריכה ותוכל לשחק. אני קצת נרגע. 


נכנסו לאוטו , אבא , חזי דרורית ואני. שלושתנו עם בגדי ים , כדי לא לבזבז זמן יקר לכשנגיע לחוף הירוק......היישר לבריכה. הגענו , אבא מזכיר לחזי ודרורית שהוא יושב עם אנשים והוא מבקש לשמור עלי בבריכה. אני קצת נעלב, אומנם אני רק בן 5 , אבל , אבא יודע שאני שחיין מצוין. הבריכה כייפית, אולי אפילו יותר שווה מהבריכה בנעורים. נכנס יוצא, קופץ שוחה, נהנה מהחיים , מרחוק אני רואה את אבא, ועוד קצין במדים והכובע הקסקט הצבאי ,מתקרבים לבריכה.. אני מזנק לבריכה, אני חייב להראות לאבא איך השתפרתי בשחייה, בתנועות הרגליים. אבא כבר ממש קרוב לבריכה, הוא ממש מעלי, אני קורא לו והוא לא שומע, אני מחזיק במעקה הבריכה עושה תנועות נמרצות ברגליים, תוך כדי שאגות קטנות, אבא תראה, אבא תראה. אני מרגיש פתאום שנתתי בעיטה הגונה למשהו מאחור, משהו קצת רך. אני לא מספיק להבין מה קורה, תופסת אותי בחורה בראש וצועקת עלי בשפה לא ברורה, אני לא מבין מה היא אומרת , והיא לוחצת לי על הראש ומשקיעה אותי בתוך המים. בלעתי המון מים ואין לי אוויר, המעקה נשמט לי מהידיים, היא מושכת אותי למעלה חזרה, אני מנסה לצעוק לאבא, אבל לא יוצא לי קול, אני נחנק, היא אומרת לי שוב משהו בשפה לא ברורה, ודוחפת לי שוב את הראש לתוך המים, אני בולע עוד מים, מנסה להיחלץ ממנה, אבל היא הרבה יותר חזקה. ושוב היא מושכת אותי למעלה, ושוב אומרת משהו לא ברור ודוחפת אותי עמוק לתוך המים. ולפתע היא מרפה ממני ומסתלקת......... ואני נשארתי עם ה"שד" עד היום..

יום שישי, 31 ביולי 2015


יום השנה השביעי לאבא,זאב גריזים ז"ל 12.8.14 יז' באב תשע"ד













הסתכלתי עליו, לא מאמין למראה עיניי. הבטתי אל אסתי כאומר, מה את אומרת? גבר לבוש בג'ינס קצת רחב, נעלי ספורט שחורים עם פס אדום, כפפות לטקס לבנות על הידיים, חולצה כהה,  ועל הראש חולצה שחורה המכסה את פניו.     אני ראיתי מחבל....   אסתי הבינה מיד את המבט, ותרגמה את שפת הגוף שלי. והציעה פרשנות מקורית משלה למראה ההזוי שבהמשך נקרא לו "היצור". לדעתה, המדובר על בעל מקצוע שעובד עם חומרים מסוכנים ולכן הוא עם כפפות וחולצה על הראש. המשכנו ללכת אחריו במרחק לא גדול. חלפנו על פני ילד שברח בבהלה. היצור המשיך בביטחון ואולי אפילו קצת בעליזות, מתנדנד מצד לצד, ופנה ברח' לכוון צפון. אני השתכנעתי למחצה מהגרסה של אסתי שהמדובר בבעל מקצוע, והמשכנו למשרד. עצרנו במעבר חצייה על מנת לחצות את הכביש ולעלות למשרד.   ואז.... ...נשמעה "בומבה", דלת הבנק הבינלאומי נפרצה ומתוך הבנק התגלגלו החוצה חבוקים. "היצור" ושומר הבנק, ובידיו של היצור ערימה ענקית של שטרות , בזמן המאבק, חלק מהשטרות התעופפו ברחוב. פניתי לאסתי קחי בבקשה את החפצים שלי שהחזקתי ביד. היא הבינה מיד, ובקול מתחנן , אל תתקרב. הבנתי שאין זמן לנהל על כך דיון ברחוב, רצתי עם החפצים לכוון השומר והיצור. כשהייתי קרוב לשניהם, היצור הצליח להשתחרר מידיו של  השומר שחבט בו עם מכשיר הבדיקה. היצור ברח למרכז הכביש שהיה באותו רגע ריק מתחבורה. רצתי לכוון הכביש על מנת לחסום את דרכו , הוא סיבסב עם הגוף ועבר אותי מימין, עם מכנסיים מחויטות, הכנסתי לו רגל בין הרגליים והוא בקפיצה קלה עבר מעל הרגל שלי. והמשיך לרוץ לכיוון שם ראינו אותו בראשונה. כאשר בידיו ערימה גדולה של מזומנים. זרקתי על אסתי את החפצים, תוך מחאות של אסתי , ורצתי אחריו. ראיתי  שהוא עומד להעלם בין הבניינים. הגעתי לחנייה שבין הבניינים ולא היה סימן ממנו, נעלם. הסתובבתי בחנייה ובין הבתים הלוך ושוב. כאשר בינתיים מגיעים שני האופנוענים שראו שרצתי אחריו ואיגפו את הבניינים מדרום. וגם הם לא ראו דבר. לפתע יצא מבניין סמוך , בחור צעיר כבן 20 אתלטי, לבוש מכנסי ספורט, שלושת רבע, ירוקות, נעלי ספורט לבנות, וחולצת טריקו לבנה. הסתכלנו עליו, כולנו חשבנו אותו דבר, למרות שלא היה עליו אף פריט לבוש שהוא לבש קודם. הוא הבין שאנו חושדים בו, והוא הגביר את קצב ההליכה ונכנס לכניסה בבניין הסמוך. אמרתי לאנשים תחסמו את הכניסה. הלכתי לבית ממנו הוא יצא ,נכנסתי בין השיחים ושם קיבלתי את התשובות. רצתי חזרה אל האנשים שבינתיים תוגברו עם עוד אנשים וגם השומר החמוש של הבנק, אישרתי להם, הוא השודד, חכו למשטרה. חזרתי לשיחים והוצאתי את החולצה השחורה שהייתה ליצור על הפנים, ושם מצאתי את נעלי הספורט השחורים ומכנסי הג'ינס, ובסוף גם את ערימת המזומנים, הרבה חפיסות של 200 שקלים.
בכל פעם שאני נמצא באירוע כזה, אני חוזר במחשבות לאותו המקום, למס' אירועים בעבר.

לילה, בדרך השלום, אני ילד קטן בן 6-7 , גר בחדר עם דרורית. אזעקה מחרישת אוזניים, לא מלחמה, המכונית , כרמל – סוסיתא, של אמא שאבא קנה מהצבא. כולנו קופצים מהמיטה. אבא כבר במרפסת הטריסולים פתוחים, אבא עם תחתונים לבנים וגדולים, של אבאים, מסתכל על הגנבים. ואז..... שאגה אדירה ומפחידה מאבא, הם רצים לבית 7. שאלתי את אבא מאוחר יותר למה הוא צעק בית 7, והוא הסביר לי , אולי קצת בתמימות שאולי מישהו ישמע ב  2:00 בלילה את הקריאה שלו ברחוב ויתפוס אותם. ובינתיים אבא במס' דילוגים מהירים בחדר מדרגות ובתוך כמה שניות , הוא כבר בחצר דולק אחרי הגנבים , כאשר בדרך הספיק ללבוש מכנסיים קצרות. בתוך דקות ספורות אבא מצליח לצמצם את הפער בינו לבין הגנבים. אנחנו התקשרנו למשטרה, שאז גניבת מכוניות נחשבה לפשע והמשטרה הייתה מגיבה מהר. ליד שיכון הפושטקים ובין בית הספר משה הס, אבא סגר על הגנבים ותפס אותם בבגד. אחד הגנבים, "טעה", "טעה", הסתובב ונתן לאבא סתירה. אבא שהיה מומחה לקרב מגע, נתן לבחור אגרוף הפיל אותו ריתק אותו לרצפה בתוך דקות הגיעה ניידת המשטרה, ואבא סגר את הפרשה.

זר לא יבין זאת.......
כשסיפרתי לשמוליק אחי הצעיר את הסיפור על המרדף אחרי השודד, הוא מאוד צחק ואמר,
קיבלת חינוך טוב מאבא.

יום חמישי, 14 במאי 2015

   






בצער רב אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של המעצב התעשייתי ומהנדס המכונות חברנו ושותפנו

עובד גיחון ז"ל

ט"ו בשבט תשע"ד    16.1.14

הספד לעובד

עובד חברי היקר והאהוב,
הכרנו במכון הטכנולוגי בחולון,H.I.T.  לפני למעלה מ 25 שנה , למדת שנה מתחתיי, בלימודיי עיצוב תעשייתי, והיית סטודנט מוכשר ביותר. בשבילך היה זה סבב שני של לימודים, אחרי שסיימת בבאר שבע, הנדסת מכונות.
עבדנו יחד על פרויקטים רבים במשך שנים רבות, משרטוטי מנועים של רובוטים לניקוי ברכות בחב' מיטרוניקס, מחשבי "על, לחב' אין סוף, משקפות למשרד הביטחון, מערכת אנטנות לסטרטאפ של ד"ר פישר, מכונת הנשמה ניידת, תכנון שעון שיעבוד 400 שנה ללקוח באנגליה, פרויקטים רבים שליווינו בכתר פלסטיק והפרויקטים האחרונים שלנו: כיסא שירותים מתקפל לנכים לחברת מלבת, ושירותים לכלבים, שלצערנו לא הצלחנו לסיים. ועוד פרויקטים רבים שעיצבת ותכננת עם אנשים אחרים, כמו מזלטים,מדפסות ענק, ותכנון המפעל הראשון לייצור נשק התבור.
למדתי ממך המון.  בשנים הראשונות שהיית משרטט את שרטוטי הפיצוץ למנועי הרובוטים הייתי יושב לידך מוקסם מהיכולת שלך להתחיל את השרטוט מהבורג הקטן ביותר ממרכז המנוע, ותוך דקות מתפתח ממנו המנוע כולו, בלי סרגל ובלי מחשב הכל ביד חופשית.
 גם בתוכנות המחשב היית קליבר.
כל שיחה איתך התחילה ב"נוווו" ונגמרה ב"טוב"...

סמכתי עלייך בעיניים עצומות,הערכתי ואהבתי אותך מאוד,היית בשבילי משענת מקצועית.
לכל שאלה מקצועית הייתה לך תשובה, ועכשיו נשארנו עם חלל עצום.
אפילו בצבא לא הפסיקו להזמין אותך למילואים ליחידת הפיתוח, היית יקר להם. שם - העדיפו לשכוח שעברת כבר את גיל ה50.
הסטודנטים מאוד אהבו אותך והעריכו אותך מקצועית וראו בך מסטר.

הכרת לנו את מיכל ז"ל אחותך המקסימה והיא עבדה במשרדינו במשך שנים רבות בחברות טובה ונעימה.
הייתם אחים טובים, ומאוד מאוד יצירתיים, את היצירתיות ותבונת הכפיים ינקתם מהבית. לצערנו מיכל נפטרה ממחלה קשה, לפני שנים ספורות.
היית אח טוב ובן מסור לאמא דייזי שתיבדל לחיים ארוכים ובריאים. יש לך משפחה חמה,מקסימה ואוהבת. שלא עזבה אותך לרגע אחד, טיפלו בך במסירות רבה ואתה היית... חולה מצטיין. היית קול.
שמעתי ממך פעם אחת בלבד, לפני מספר חודשים, בשיחת הטלפון שסיפרת לי שהמחלה חזרה. את המילה " המחלה המזופתת". בכל שאר השיחות שהיו לנו בכל התקופה האחרונה התנהגת כמו לוחם אמיתי, תמיד אופטימי ומאמין שתנצח גם ברגעים שהתקשית לדבר.
את האומץ והביטחון הקרנת גם על אורלי והבנים והם נסחפו איתך והאמינו וקיוו שבאמת תחלים.

לך לשלום, חברי הטוב.

היית אלוף,כך נזכור אותך.

יום שנה רביעי למותו, אבא, זאב גריזים, 16.8.11 ט"ז באב  

   
 
















ישבתי בארון עד הרגע האחרון

ממש לפני ה"כניסה"
החלפתי את ארון המצעים במיטה הכפולה

שכבתי "שם" בשקט בשקט
כשלימיני אחותי ומעלי השמיכה
המתנה מתוחה, האם תצליח ההפתעה.  
   
כל שבת אותו הריטואל
אבא חוזר מהתפילה וכולנו מתחבאים מתחת לשמיכה
הטוסיקים קצת בולטים והציחקוקים בלתי נמנעים
אבל כולם "שם" משוכנעים שהפעם אבא לא יבחין  
   
ריקת הדלת, קול נקישת המתכות
יל המנעול האוטומטי נסגר"הוא בבית", הצעדים נשמעים
מנסים להירגע ולארגן את הנשימה
הצעדים במסדרון נשמעים בבירור  
   
ואז השאגה ,"איפה הילדים" ואמ עונה
הם לא בבית הם בעבודה, אבא ניגש למיטה
ו"שם" אצלינו הנשימה כמעט נעתקה
הוא מתיישב על הטוסיק הבולט הראשון
מזנק באוויר כמעט עד התקרה, תוך  כדי קול צעקה  
   
שבת שאחרי ישבתי בארון עד הרגע האחרון
ממש לפני ה"כניסה" החלפתי את ארון המצעים במיטה הכפולה  
   
שכבתי שם בשקט בשקט
כשלימיני אחותי ומעלי השמיכה
המתנה מתוחה, האם גם השבת תצליח ההפתעה  
   
לאבא היה נהג לא על סוס ועגלה
אלא על סוסיתא שהיתה אז פאר היצירה
לאחד קראו קרול ולשני קראו משה
והם בפקודה השתלבו במשפחה  
   
לעגלה חלון צד משולש שאוויר ממנו נכנס
דלת מגירה שנפתחת ללא הזמנה
ממטולה ועד אילת עם העגלה דהרנו ברחבי המדינה
לנעורים, החוף הירוק, בית גולמינץ, גבעת אולגה
ובכל בוקר בחופש מיד אחרי התפילה
התיצבנו בתל השומר בבריכה  
   
כשאמא קיבלה רישיון נהיגה אחרי 40  שנה
אבא את העגלה קנה מהצבא
המכונית מאוד השתכללה והחלון נפתח בהוראה
לעיתים ה"אנד ברקס" נשאר ביד אחרי המשיכה  
   
מתחת לגלגל התחבא כפתורציק שממני הסתירו הקטונציק
כפתור זה הפעיל וכיבה את האזעקה של העגלה  
   
אזעקה סרנה מהומה כל הבית כמרקחה
אבא עם תחתונים בריצה לתריסולים
מזהה מיד את הגנבים שבתמימותם לעשות סיבוב רצו
אבא בשתי קפיצות במדרגות דוהר בשביל ללא פשרות
בסוף השיכון תופס הוא את השניים 
ובמכה אחת אפיים, כמו שתי מצילתיים
אורז הוא את השניים לאיסוף המשטרה
ומיד מחזיר אבא את הלילה לשיגרה עד הפעם הבאה  
   
אינס צווי דריי פיר פינף זעקס זיבן
כל מוצא"ש, אבא ליד השולחן בסלון ללא המחשב
את המחזור של גרימטקס מחשב
לפתע כבה האור, אבא לא מאבד עשתונות
ומזנק לדלת הכניסה לתפעל את ה"שעון"
מיד לאחר הקפיצה הדלת נסגרה  אין יוצא ואין בא
ואבא בחדר המדריגות עם גופיה ותחתונים לתפארת המדינה  
   
אינס צווי דריי פיר פינף זעקס זיבן
אינס צווי- אבא מקיש, דריי פיר- דופק בדלת, פינף זעקס - חובט בדלת, אך הדלת אינה נפתחת  
   
אבא מחליט על סיפור כיסוי, מד"ס מדרגות
באים שכנים מלמטה ירוץ כלפי מטה, ואם מלמעלה ירוץ למעלה.
לפתע הדלת נפתחת ואבא נכנס
למחרת שוש אפל השכנה שואלת את אמא לתומה
האם שמעה בליל אמש את ההרעשה
ואמא בשלה לא היה ולא נברא
אינס צווי דריי פיר פינף זעקס זיבן  
   
שתי ידייים ימניות לאבא
מומחה לקשירות כפיתות ואריזות
כל מזוודה גדולה שנארזת על ידיו הופכת לתיק יד
כל מכשיר שמתקלקל או נשבר מיד נקשר
היה לנו מקרר אמקור עגלגל וישן
שדלתותיו מידי פעם קרסו
ואבא בשיטת הכפיתה עשה לו החייאה
היתה לנו גם פיאט 125 שמרוב כפיתות נכנסנו דרך החלונות  
   
ולסיום אבא יקר, הסיפור לא נגמר
השארת אחריך דורות של צאצאים
שרק פרים ורבים, מצליחם ומצליחות ממשפחות טובות
וכולנו מהגדול ועד הקטן משפחה חבל על הזמן.

30 לקובי פיק ז"ל

התמונה מתוך http://www.habama.co.il/
















שנו רבותינו:

" כל ההולך לאיצטדינין [איצטדיון] ולכרקום [קרקס] וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון 

ומוקיון ולוליון בלורין וסלגורין הרי זה 'מושב לצים'" (עבודה זרה שם(.

ועליהם הכתוב אומר: "ובמושב ליצים לא ישב..."

ביום רביעי האחרון התקיימה אזכרה לקובי בבית הכנסת בגבעתיים. לאיש שהיו לו כמה 

עולמות שונים בחייו יש גם כמה אזכרות במותו. וגם שם סיפרו על קובי אנשים שהכירו אותו 

מקרוב. אז התכנסנו כאן ב"מושב הלצים", המקום הכל- כך מנוגד למקום שבו גדל וצמח 

קובי. אבל לקובי לא היה המקום הזה "מושב ליצים" בכלל .זה היה בית להעברת ערכים, 

מסרים,  היסטוריה ותרבות בצירוף אהבת הילדים שלו. מר פיק, מר פיקפוק, 

מיסטר פיקס,ככה קראנו לו ופנינו אליו. כשהוא היה מתקשר למשרד  שלנו המזכירה הייתה 

אומרת שמבקש אותנו בטלפון : "אליהו הנביא " או ה"משיח" –ומיד  ידענו שזה הוא.

אז איך מספידים איש מצחיק?

קובי היה אדם מפרגן ,מעריך ואוהד, תמיד היה לו משהו טוב להגיד על הילדים שלנו כשהיה 

פוגש אותם. הוא היה שחקן, אבל יכולת להיות איתו בלי מסכות. הוא היה אידיאליסט.ימני. 

נאמן של ארץ ישראל, וחי פה ביניכם ימני בין שמאלנים. הלכנו יחד להפגנות רבות של הימין 

אבל גם שם לא שכחנו אף פעם את האידיאולוגיה הנוספת שלו - לאכול משהו טוב 

בדרך. קובי איש של ניגודים. הלכנו יחד לשיעורי גמרא, שם לקובי היו אסוציאציות ארציות 

לגמרי  שגרמו למעביר השיעור להאדים...  

תמיד הזכרת לנו, קובי, ששנינו נשואים לנשים בשם אסתר והיית חוזר ואומר: " זכה 

אסתר המלכה לא זכה אסתר המכה..."

איש רוחני בלי רישיון נהיגה ובעיות חניה, ולא תתפוס אותו בטלפון הסלולרי. כל שיחת טלפון 

ממך טמנה בחובה איזה משהו טוב .אהבנו אותך ותחסר לנו מאוד. לא להאמין ששוב לא 

תתקשר ותגיד שבעוד רבע שעה מתחילה הצגה בתל אביב ואנחנו נטוס כמו משוגעים, 

וכשנתייצב בלי אויר בפתח האולם אתה תגיד עמדתם במבחן החברות...

תמיד ידעת שאנחנו מתים על תיאטרון ואתה מתת בתיאטרון...

נזכור לתמיד את פניו הקשובות והמחויכות של קובי מולנו בעשרות פעמים שונות,אור 

מעומעם דולק מעלינו, קולות נמוכים רוחשים מסביבנו, ריח טוב של אוכל באפינו, בינינו צלחות 

ואנחנו  אוכלים בלי רגשות אשמה וכאילו אין מחר.

שיר הלל לנפש תאומה

יושב ומחכה סתם ערב שיגרתי,
כל רשרוש מפתח
גורם לי לכבות את ה"טרקטור" המפזר
ה"פלצבו"  אוי... התסמונת
היא אולי ,..... רגלי המבשר

רק לפני שעה נפרדנו
וכבר אליה מתגעגע
הילדים בבית, אבל הבית ריק
ניגש לחדר מציץ מהחלון
אך החניה ריקה,   ואין מיצובישי בסביבה.
עומד בחדר רואה שחורות
את הנעליים היא תביא,.. לאליהו הנביא.

עכשיו זה אמיתי, שקשוק צרור מפתח
הדלת נפתחת, ב... חתיכה אחת, צועדת פנימה
כולה הילה של אור
עוברת מחדר לחדר מפזרת נשיקות
כולה אוזן קשבת לכל המצוקות

אסתר היא שונאת
ביוגה אצל נאווה היא אסתריקה
לאסתוש...  היא עונה
אצל סבא בייריש ,.....אסתר בלומה
בשעות קשות לי, כשאת כולם היא מבינה
אצלי היא נקראת "סנגוריה ציבורית"
כי אצלה אין לשון הרע , רק מילה טובה .

איסתי האהובה, חברתי מזה ארבע ושלושים שנים
כבר בגיל 15 ראיתי, שהיופי מתחיל אצלך עמוק בפנים.
את הירח מבטיח לך מזה שנים
ואת תמיד קשובה ומוכנה,.. להיות הנשמה התאומה.

כיבוד הורים ללא פשרות,
מעולם לא מרדה ולא סתרה גם אם חשבה מחשבה לגמרי הפוכה.
חמותה היא חברתה הכי טובה
צעקות לא בבית ספרה
כנראה שאין לה היכולת להרים את קולה.

נחמדה,נאמנה ומסורה.
לא זוכרת ולא נוטרת,
מקיימת כמו שנאמר: ואהבת לרעך כמוך,
פסוק בתורה,
לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'
מובנה באישיותה,.... את האדם צריך לאהוב!
ברשימת הקניות והמשקולות , אצלה זה ב TOP

לא עצבנית וגם לא אסרטיבית- נחמדה
זבובים נמלים וג'וקים איתה בהסכם כל השנה
"חיה ותן לחיות."
כשהיינו ילדים, בביתה בבני ברק הקדושה לא פגעו בחרקים.
חרק מזדמן שפגש בבני הבית התקבל במאור פנים
ואם הואיל להמתין, פונה בעדינות עם מטאטא,
מחוף מבטחים וקריאות שידול אל מעבר לגבול.
באחת השבתות כשישנתי על מיטת אחותה יוכבד
הפכתי לתיקנים לאיש צוות. 180 ס"מ של מסלול המראה.

אחרי שבת הראשונה כשהכרנו
בחברון הבירה, הצעתי לה הצעה מפתה
מחר יום א' ניפגש שנינו ולא באולפנה.
והיא הנענה בראשה אה אה.......
בוקר הגיע התרנגול קרא ואני מיד ניגשתי למלאכה
השעה הייתה 9
חייגתי את המספר שלימים נחרת בזיכרון ללא תקנה
ואת אסתי ביקשתי ברוב חוצפה
אמא שלה זכרונה לברכה ענתה וכמעט התפלצה

מרצה ומחנכת דגולה,
הסטודנטיות יושבות אצלה בשקט ובדממה, כמו בכנסייה.
האווירה כל כך רוחנית, גם כשלאונרדו עם הבלתי גמורה.
כל מילה שכתבה נגעה בנקודה הכי רגישה
גם אם תכתוב על מתמטיקה גבוהה, שהיא לא מבינה
תרגש אותנו עד דמעה.
האומנות אהבתה הגדולה
וגם מטה לחמה
אוהבים אותך כל כך כל המשפחה